סוף מעשה במחשבה תחילה - מרכיבי המיומנות הפנימית - שין 心

בקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב מופיע אחד האזכורים הקדומים ביותר לתרגול מיומנות פנימית: "שמעתי כי בתקופה הקדומה החכמים חיו לפי דרך הדאו, הם תמכו בשמיים וארץ, שלטו בהבנת עקרונות יין ויאנג, נשמו את תמצית האוויר, עמדו בדד והתבוננו בנפשם, ושריריהם היו מאוחדים כאחד". משפט זה קיבל פירושים שונים לאורך ההיסטוריה, בין היתר כתרגול מיומנויות פנימיות כגון צ'י-גונג לשם טיפוח הגוף והנפש או עמידות עמוד. מאז הופעת תיאור זה ועד ימנו אנו הלכה והתגבשה התיאוריה, המסבירה את הפיזיולוגיה העומדת מאחורי תרגולות מיומנות פנימית, וזוקקה לכדי התהליך המוכר לנו כיום כשרשרת מחשבה -> כוונה -> רצון -> צ'י -> דם -> כח. במאמר זה אנסה להבהיר את המושגים המרכיבים תהליך זה והמכניזם של היווצרות תנועה מתוך המחשבה. הבנת התהליך כולו ונקודות החולשה עליהן ביכולתנו להשפיע בתרגול מאפשרת הפקת תוצאות טובות יותר של מיומנות פנימית. ברשומה זו אפרט מעט על השִין (Xin) ומשמעותו וברשומות הבאות על היבטים נפשיים כגון שֶן (Shen), אִי (Yi) וגֶ'ה (Zhi). "שין" – הקשר בין לב, דעת ונפש והמח בקלאסיקות של המיומנות הפנימית נטען כי תחילתה של תנועה בהופעת מחשבה ב"שין". למילה הסינית "שין" מספר משמעויות כשהעיקריות הן לב, דעת ובינה. לאדם שאינו דובר סינית משמעויות אלה עשויות להיראות כחסרות קשר לחלוטין. אם כן עולה השאלה איזה קשר יש בין הלב, שהינו משאבת דם העשויה משריר, לבין מחשב ביולוגי רב עצמה האחראי על הבינה כמו המוח. על מנת לענות על שאלה זו ראשית עלינו להבין כי ההתייחסות של הרפואה הסינית אל חמשת האיברים הפנימיים (לב, טחול, ריאות, כליות וכבד) אינה כאל איברים בשר ודם אלא אל שילוב בין איבר פיזי ומספר תפקודים גופניים שונים.

על פי הפיזיולוגיה הסינית מפקד הלב על גוף האדם ושולט בדם וזרימתו. מבחינה תפקודית הלב הינו למעשה שילוב של איבר הלב וכלי הדם. תפקודו של איבר הלב כמשאבה וגמישותם של כלי הדם ותפקידם כצנרת לנוזל הדם הם אחת הסיבות מדוע נחשב הלב כשולט על הדם. סיבה נוספת היא היות הלב האיבר האחרון בתהליך היווצרות הדם. בשלב האחרון בתהליך יצירת הדם הצ'י המזין נכנס אל הלב ובעזרת אש הלב מעורבב עם נוזלי הגוף, נצבע באדום ומותמר לכדי חומר חדש המכונה דם. מכיוון שהדם הינו החומר המזין את הנפש ומספק לה עוגן גשמי (יחסיי יין ויאנג) ובכך משפיע על תפקודה וחיותה, על כן נפש האדם מושפעת בצורה עקיפה על ידי הלב. גם ביהדות הוצג קשר בין הדם לנפש במשפט "כי הדם הוא הנפש". בפרשת "אחרי מות" (י"ז, י"א) התורה מביאה טעם לאיסור אכילת הדם: "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" ובהמשך: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא כל אוכליו יכרת" (י"ז, י"ד). קשר זה בין הלב והנפש הוגדר ברפואה הסינית כקשר בו "הלב אוצר את הנפש". היכולת של הלב להשפיע על הנפש ובכך להשפיע על יכולתו של האדם לחשוב ולהחכים מתוארת כ"דעת". כלומר, הדעת קשורה באיבר הלב גם ללא כל קשר למוח. המח כשליט הגוף עד המאה ה-16 התייחסה הרפואה הסינית אל המוח, שכונה בסינית "ים הלשד", כתוצאה ותוצר סופי של שפע של תמצית וכאחד מהאיברים יוצאי הדופן אך לא כאיבר השולט בגוף ובחשיבה. בתחילת המאה ה-16 תיאר לראשונה הרופא לִי שֶה גֶ'ן, במשפט "המוח הינו מעון הנפש המקורית" , את חשיבות המוח כמקור לתודעה, זיכרון, חשיבה וחושים. רק במהלך המאה ה-19 הרחיב, הרופא המפורסם וַואנג צִ'ינג רֶן, בספרו תיקון טעויות הרופאים על משמעות המוח בגוף האדם וטען כי "חיות וזיכרון אינם בלב כי אם במוח", כלומר המנדט לשלוט על הגוף ותפקודו, כמו גם תפקודים שכליים, ניתנים למוח על ידי הלב. כיום ידוע כי פגיעה באספקת הדם למח משפיעה על תפקודו ולכן מחלות לב עשויות להשפיע גם על המח. אם נמשיל זאת למושגים מעולם המחשבים אזי המוח הינו מחשב שאיכות חומרתו מושפעת מתמצית הכליות  ואילו הנפש (המושפעת על ידי הלב) היא תוכנה ההופכת את קופסת המתכת למחשב על בעל בינה מלאכותית ותפקוד עצמאי. ניתן לראות כי הרפואה הסינית במאה ה-19 כבר הכירה בחשיבותו של המוח לשליטה בתפקודים שכליים ותפקודיים. השימוש במושג "שין" בספרות אמנויות לחימה וצ'י-גונג שיצאו בתחילת המאה ה-20 והושפעו מהרפואה הסינית זהה למשמעות המילה "דעת" ולא "לב" (כאיבר פיזי) ומתייחס לתפקוד הקשור במוח ובמערכת העצבים.