כאשר אדם מערבי פוגש את המסורות הפילוסופיות של סין, הבחירה כמעט תמיד נוטה לכיוון אחד ברור: דאואיזם או בודהיזם. יש בכך היגיון עמוק. מסורות אלו מדברות בשפה שנשמעת מוכרת לאדם בן זמננו — שפה של קשיבות, התבוננות פנימית, שחרור מסבל, ולעיתים אף חיבור מחודש אל הטבע או אל חוויה ישירה של המציאות. הן אינן מציבות דרישות מוסריות נוקשות, אלא מציעות דרך של תרגול והתפתחות אישית, שנראית נגישה גם ללא מחויבות למסגרת אמונה רחבה. במובן זה, הן נדמות כנקודת מפגש בין מסורת עתיקה לבין עולם מודרני. אדם

מי היה אותו רופא, שביקש להחזיק בשתי דרכי רפואה שונות לגמרי - זו המתבוננת בתנועת הצ'י, בדם ובאיברים האוצרים והמאפסנים, וזו הפותחת את הגוף ומבארת אותו דרך מבנהו - ובכל זאת לא ראה ביניהן סתירה, אלא אפשרות להשלמה? מי היה אותו אדם, שבתקופה שבה רבים נשבו בקסם הרפואה המערבית, בחר לא לדחות אותה אך גם לא לוותר על יסודות הרפואה הסינית, אלא לשאול שאלה עמוקה יותר: כיצד להבין את שתיהן יחד? זהו טָאנְג דְזוֹנְג־הָאי (唐宗海, 1846–1897). סיפורו מתחיל רחוק מן הקליניקה. הוא היה מלומד קונפוציאני,

בתקופה שלנו, שבה מכשירים ניידים מספקים גירוי חזותי בלתי פוסק, האדם נחשף ללא הרף לתמריצים המעוררים תגמול מיידי, ונמשך אחר רצפים קצרים של עניין והתרגשות. דפוס זה אינו רק הרגל התנהגותי, אלא מעצב בהדרגה את יכולת הקשב עצמה: הוא מקשה על שהייה ממושכת בדבר אחד, ומחליש את היכולת להיות נוכח באופן יציב ורציף במציאות. על רקע זה הפך בשנים האחרונות רעיון המיינדפולנס (קשיבות) לפופולרי מאוד. רעיון זה מבקש להחזיר את תשומת הלב אל ה'כאן' ו'עכשיו' דרך התמקדות בנשימה, בפעימות הלב ובתחושות הגוף. א