לידת הניאו־קונפוציוניזם - תורת הדאו/תורת העיקרון

על מנת להבין לעומק תיאוריות רפואיות חדשות שנכנסו אל הרפואה הסינית עלינו להבין את ההשפעות הטכנולוגיות, הפוליטיות והחברתיות שהשפיעו על הרופאים שפיתחו את התיאוריות הללו. אחד התחומים העיקריים שהשפיעו על הרפואה הסינית היה הפילוסופיות הסיניות בתקופת שושלות סונג, ג'ין ויואן.

בסוף תקופת שושלת ג'ואו (周朝 Zhou dynasty) במעבר לתקופת המדינות הלוחמות בהם התפתחו "מאה אסכולות החשיבה" איגד מחדש קונפוציוס את המסורות האתיות הסיניות בניסיון להתאימן ליישום פרקטי. באותו הזמן התפתח גם הדאואיזם שסבב סביב "הדרך" (דאו) של זרימה עם הזרם ופשטות או חזרה אל הטבע וויתור על התשוקות שהיה יותר פילוסופי ויותר רוחני מאשר הקונפוציוניזם. באותו הזמן שנוצרו הקונפוציוניזם והדאואיזם נוצר הבודהיזם בהודו כרפורמציה של ההינדואיזם באמונה שהאדם יכול להתאחד עם הריקות ולהגיע להארה. בתקופת שושלת צ'ין נוצר הלגליזם שהאמין שאנשים צריכים מנהיגות חזקה על מנת שהאנושות תוכל להתקיים.

בתקופת שושלות חאן תפס הקונפוציוניזם מקום מרכזי והפך לרעיון הפילוסופי המרכזי של סין. בסוף שושלת חאן נכנסה סין לתקופה של כאוס שבו הקונפוציוניזם דועך והדאואיזם והבודהיזם תופסים מקום מרכזי יותר בתרבות הסינית.

לאחר נפילת שושלת חאן החלה תחייה של מסורות דאואיסטיות עתיקות שכונתה בשם "לימוד המסתורין" (玄學). פילוסופים אלו ליקטו כתבים שונים כגון קאנון הדרך והסגולה (道德經) או "החכם ג'ואנג" (莊子) במטרה להגדיר את חזונם הפילוסופי והדתי ואף תכנים שנשאבו מהמסורת הקונפוציאנית. הם יצרו רמה חדשה של מורכבות פילוסופית בנתחם את כתבי החאן הקלאסיים. עידן זה היה עידן הולדת המסורות הדתיות של הדאואיזם ואשר טענו שכתבים קלאסיים כגון קאנון הדרך והסגולה", "החכם ג'ואנג" וקאנון התמורות" (易經) משויכים למסורת שלהם.

תקומה זו של "לימוד המסתורין" התעמעמה עם חדירת הבודהיזם לסין. מסוף חאן המזרחית (200 לספירה) ועד שושלת טאנג (800 לספירה) תורגמו הכתבים הקאנונים של הבודהיזם דבר שהביא להשפעה גדולה של הבודהיזם על התרבות הסינית. בתקופה זו הקונפוציוניזם כיכב בחיי השירות הממשלתי וחיי המשפחות האצילות והיה הגישה הפוליטית והחברתית המועדפת.

עבור האדם הפשוט הפילוסופיה של ה"עיקרון" ותקינות אתית לא סיפקו נחמה רוחנית מכיוון שלא הסבירו מדוע הם כאן בעולם. לעומת זאת הבודהיזם הבטיח שאפשר לשפר את החיים בכמה סבבים של גלגולים והדאואיזם הבטיח שאפשר להתאחד עם העולם ולכן עזרו לשפר את ההרגשה כלפי הקשיים בחייהם.

הבודהיזם שנכנס לסין מתפתח לזרם המהיאנה. בתחילת שושלת טאנג הוא צובר פופולאריות רבה בקרב העם. בתקופת שושלת טאנג החלו מלומדים קונפוציאנים לקרוא תיגר על העליונות הרוחנית והפילוסופית של הבודהיזם ששגשג בתקופה זו בקיסרות. לאחר מותם של פילוסופים אלו החלה רדיפה של הבודהיזם על ידי קיסר טאנג דבר שהביא לשינוי הנוף הפילוסופי של סין בתקופה זו. אחד הטיעונים לרדיפה היה שמדובר באמונה זרה שאינה מתעסקת בחברה הסינית אלא מתמקדת בעיסוק עצמי אנוכי להפריד את האדם מהמציאות בעזרת מדיטציה.

על מנת להתמודד עם הפופולאריות הגואה של הבודהיזם והדאואיזים בתקופת שושלת טאנג מתפתח זרם קונפוציאני חדש שמאמץ מונחים דאואיסטים ובודהיסטים ומפרש אותם מחדש מנקודת מבט קונפוציאנית ועם הזמן הופך לזרם פילוסופי מרכזי בתקופת שושלת סונג. ההישגים הפילוסופים הניאו־קונפוציאנים הגיעו מפעולת הגומלין עם מלומדים דאואיסטים ובודהיסטים. אך המלומדים טענו שאינם יוצרים משהו חדש אלא מחיים את התרבות העתיקה והדרך המקורית של המלכים החכמים מהעידן הקדום כפי שהועברו על ידי קונפוציוס ומנציוס. אחד הפילוסופים החשובים ביותר של זרם זה היה ג'ו שי שמבחינת הקונפוציאנים נחשב שני רק לקונפוציוס עצמו.