המהפכה שיצר הקונפוציוניזם החדש ברפואה הסינית

בתקופת שושלת טאנג הבודהיזם הפך לפופולארי בסין. החיבור שלו עם דאואיזם יצר את הזן בודהיזם וענה על הצורך של אנשים לשיפור עצמי ולמענה על שאלות קיומיות.

על מנת להתמודד עם הפופולאריות הזו החלו הניאו־קונפוציאנים לשכלל את

שיטתם ולכלול בתוכה רעיונות שהגיעו מבודהיזם ודאואיזם. אחד הרעיונות האלו היה הטאי ג'י שמקורו בכלל בקאנון התמורות (שלא שייך לאף זרם).

הדאואיסטים ראו בטאי ג'י את המשמעות של הקיצון העליון, איזה שלב בו דבר מה מגיע לשיא ומשתנה. לעומת זאת הניאו־דאואיסטים ראו בו את הקוטביות העליונה דבר שיוצר דו קוטביות של יין ויאנג. על הדקויות האלו אפשר לכתוב ספרים שלמים אז לא אכנס לזה כרגע.

בתקופת שושלת סונג התחוללו שינויים שהיוו קרקע פורייה להתפתחות של הרפואה הסינית. ראשית הניאו־קונפוציאניזם הפך פופולארי מאוד ודגל בלמדנות (זאת המשמעות של השם המקורי). תורת חמש התנועות וששת הצ'י הפכה פופולארית ורבים רצו להבין כיצד הטבע משפיע על האדם. הקיסר הסיני רצה להיות קונפוציאני טוב ולכן שאף לקדם את הרפואה כביטוי של הנדיבות הקונפוציאנית ולכן גם מלומדים שנבחנו לתפקידי פקידות היו צריכים להכיר כתבים רפואיים וגם קונפוציאנים.

עודף של נבחנים הביא לכך שמלומדים רבים שלא התקבלו לתפקיד פקידותי עברו לשמש כרופאים ושילבו בספריהם את הניאו קונפוציאניזם עם הרפואה ותורת התנועות והצ'י.

חיבור זה הכניס את רעיון הטאי ג'י לתוך הרפואה הסינית ועורר דיון על מהות שער החיים (שער צו־הגורל) וממנו נוצר הקשר לאש ולמים חסרי גשמיות. האש חסרת הגשמיות נקראה אש השר ומכאן נולדה החלוקה לאש הריבון ואש השר.

התרשים הזה הופיע בספרו של הרופא סון אי־קוי (מתקופת שושלת מינג sun yi kui ) ונראה דומה להפליא לתרשים הטאי ג'י של הניאו קונפוציאני ג'ואו דון־אי (zhou dun yi). סון היה בין הרופאים הראשונים שעסקו בטאי ג'י ברפואה סינית ובמהות של שער החיים ואש השר.