ג'ו שי - אבי הקונפוציאניזם החדש

הפילוסוף הקונפוציאני ג’וּ שִׂי (1130-1200朱熹Zhū Xī ) חי בתקופת שושלת סונג הדרומית ונחשב על פי רוב לקונפוציאני השני בחשיבותו אחרי קונפוציוס ולאבי זרם "חקר הדרך" (道學Dào Xué). בצעירותו זכה לחינוך נרחב בבודהיזם, דאואיזם וקונפוציאניזם ונמשך בעיקר לדוקטרינה הקונפוציאנית. במהלך חייו כתב פרשנויות לכתבים הקונפוציאנים הקלאסיים וראה בעצמו מורה, בדומה לקונפוציוס, ולא כממציא או מפתח של שיטה.

ג’וּ שִׂי סבר שסינים רבים מבצעים את הטקסים הקונפוציאנים כהתחייבות שגרתית ללא הבנה שעליהם לבצעם תוך כדי חשיבה מודעת כפי שהנחה קונפוציוס. בהעדר חשיבה מודעת חשו שתרגול זה חסר הנחייה רוחנית ולכן נטשו את הקונפוציאניזם ופנו אל עבר בודהיזם ודאואיזם. ג’וּ שִׂי ניסה להתאים את הדוקטרינה הקונפוציאנית העתיקה לתקופתו על ידי מתן התייחסות למקומו של האדם בעולם. הוא זיקק את רעיונותיהם של חמשת המלומדים הקונפוציאנים שקדמו לו לכדי רעיון מסגרת רוחני אחיד בצורה שיטתית וברורה.

מהאחים צֶ'אנְג אימץ את רעיון ה"עקרונות" כתבניות של פוטנציאל ביקום, שניתנות לזיהוי וחיזוי, שהצ'י מתגבש על פיהן לכדי הצורות של כל יצורים החיים. ה"עיקרון" הוא מעין תוכנית רעיונית של דגם כלשהו שכאשר היא פוגשת בכוח היצירה החומרי שנקרא "צ'י" הוא מתגבש ומתמצק בהתאם לתוכנית עד להגשמת הדגם.

הוא ביקר את השקפתו של המלומד גָ'אנְג דְזָאי בדבר מוניזם־הצ'י, שלדעתו ערבבה את הצ'י יחד עם ה"עיקרון". במקום זאת דגל בגישה דואליסטית של צ'י ו"עיקרון". הוא סבר שצ'י נמצא בממד של הצורה הגשמית ולכן אינו מסוגל לתאר לבדו את המציאות שנמצאת מעבר לצורה הגשמית בממד הרוחני.

הוא סבר שניתוחיו בנוגע למהות ה"עיקרון" והצ'י מסבירים את היחסים שבין תודעה־לב, טבע־האדם, נטיות האדם ורגשותיו. כך למשל עלה שהתפישה החושית היא צ'י, טבע־האדם הוא "עיקרון" ותודעה־לב מאחדת את הנטיות והרגשות של האדם. ברגע שנשלם האיחוד בין ה"עיקרון" והצ'י, התוצאה עבור האדם היא מצב של איזון והרמוניה. חיבור זה הפך בסופו של דבר לדוֹגמה הבסיסית של זרם "לימוד הדרך" שאפשר לקונפוציאניזם לספק את הצרכים הרוחניים של העם.

החידוש הכי נודע שהביא ג’וּ שִׂי היה מסגור הפילוסופיה של "לימוד הדרך" בעזרת יחסי גומלין מורכבים בין ה"עיקרון" לצ'י. דבר זה התאפשר הודות לחיבור של הטָאי־גִ’י לפי ג’וֹאוּ דוּן־אִי עם ה"עיקרון" של האחים צֶ'אנְג. הוא מצא בתיאוריה של המלומד ג’וֹאוּ דוּן־אִי על טאי־ג'י את הקו המקשר בין הממד הרוחני של ה"עיקרון" לבין הממד הקוסמי הגשמי של הצ'י. מכיוון שכך ראה בו כחכם הקונפוציאני הראשון מאז הפילוסוף הנודע מנג דזה (מאנצ'יוס 孟子Mèng Zi) ומיקם אותו בראש הזרם המתחדש של הקונפוציאניזם.

על בסיס הקוסמולוגיה של ג’וֹאוּ דוּן־אִי קבע ג’וּ שִׂי שטָאי־גִ’י הוא "עיקרון" הסדר הבסיסי של היקום על בסיס קוטביות יין ויאנג. "עיקרון־עליון" זה קובע באופן אובייקטיבי כיצד דברים אמורים להיות ומנחה מה ניתן לעשות לדברים אלו. לפיכך, אין צ'י שאינו מונחה על ידי העיקרון של השמיים ואין עיקרון שאינו בא לידי ביטוי בצ'י. לא ניתן להבדיל בין עיקרון וצ'י כראשון ושני. אם נחפש אחר המקור שלהם בכל זאת נראה בעיקרון כקודם לצ'י. למרות שהצ'י ביקום מתאחד ומתפזר, נמשך ונדחה באופנים שונים, ה"עיקרון" על־פיו הוא פועל הוא בעל סדר ודאי. באופן זה הפך ה"עיקרון" ליסוד המרכזי עליו בנויה משנתו של ג’וּ שִׂי.

על בסיס רעיונות אלו בנוגע ליקום הגיע ג’וּ שִׂי לתובנות חדשות בנוגע לקוטביות שבין תנועה לנייחות בתודעה־לב של האדם. מכיוון שהסכים עם הטיעון של מנג דזה, שהטבע הבסיסי של האדם (本性běn xìng) הוא טוב, טען שה"עיקרון" הוא טוב מיסודו ורוע לא עולה מה"עיקרון" אלא מהצ'י. כאשר הצ'י, שהגשים את דגם האדם על פי ה"עיקרון", בעל איכות עכורה נוצר רוע. למרות זאת ניתן לטהר את הצ'י העכור על ידי טיפוח ותרגול עצמי.

אם נחבר את המידע הזה על היקום עם ערכי המוסר הקונפוציאנים, המין האנושי הוא תערובת של עקרונות השמיים (טבע חברתי מוסרי) עם צ'י לא טהור (תשוקות אנוכיות). לכן הטבע האנושי שונה מהעיקרון השמימי. הטבע של האדם מכיל עקרונות מוצקים שכוללים אנושיות, צדק, חכמה וטקסיות. טבע־האדם מוענק מהשמיים אך היכולות האישיות שלו נובעות מהצ'י שהגשים אותו. כאשר האדם מקבל צ'י טהור היכולות שלו יהיו ברורות ונהירות. אם הוא מקבל צ'י עכור יכולותיו יהיו לא טהורות.

מטרתו של האדם היא לשפר את עצמו ולחזור לטבע השמימי שלו. צלילות המים ניתנת להשוואה לטוב שבטבע האדם. כמו שהמים יכולים להיות עכורים בדרגות שונות כך הצ'י שבאדם יכול להיות לא־טהור בדרגות שונות. אך מים עכורים הם עדיין מים. לכן גם אדם עם צ'י עכור יכול להתדרדר לרוע אך הטבע שלו לא משתנה. אם יצליח להתגבר על הצ'י העכור שלו ולטהרו על ידי למידה הוא יכול לחזור להרמוניה ולהתאחד עם הטבע.

דבר זה דורש ריכוז מלא של התודעה כלפי העולם עד לרמה ששוכחים את ה"עצמי". הדרך היא להתמקד בדבר אחד. זה אומר שצריך להגיע למצב בו אין תשוקות. אם אין תשוקות האדם יהיה ריק ושליו וישיר בפעולותיו. באופן זה האדם הופך לחכם. התוצאה הסופית היא אנושיות, האיחוד של האדם עם האחר. האדם שהשיג את האנושיות הופך לאחד עם ריבוא־הדברים ללא הבדלה ביניהם. אנושיות, צדק, חכמה וטקסיות כולם ביטויים של אנושיות. כאשר מזינים את האנושיות ניתן לזהות את העצמי והאחר. בסופו של דבר העיקרון השמימי של התודעה נכנס לתוך גוף אחד עם העיקרון השמימי שזורם בכל הדברים ביקום. האדם החכם רואה בכל הדברים בעולם כביטוי של עצמו. התודעה שמשאירה משהו מחוץ לעצמי לא מסוגלת להתאחד עם השמיים.

למידה מאפשרת להשיג מה"עיקרון" את הידע "כיצד דברים אמורים להיות" (מתאר) ו"מה אפשר לעשות איתם" (מנחה) באמצעות "חקירת כל הדברים" (格物gé wù). הוא התעקש על הצורך בחקירת כל הדברים מכיוון שאם חוקרים רק דבר אחד אין אפשרות להבדיל ולזהות את הדפוס העקבי שבעיקרון שמרכיב את הדבר.

מתוך הספר הבא "לשוב אל המקור - אש הדרקון והרעם"

איור של ג'ו שי מויקיפדיה