רפואה סינית מטפלת רק בשורש המחלה?

התשובה: לרב כן, אבל לא תמיד. אחד הדגשים החשובים ביותר שנתנו לי מורי בסין הוא שריפוי מחלה צריך להתחיל בשורש. דגש זה הוצג לראשונה בכרך שאלות הבסיס שבקאנון הפנימי במשפט: "את ריפוי מחלה חובה לחפש דרך השורש".  מהו אותו שורש עליו כולם מדברים? למרות שרופאים שונים פרשו משפט זה באופנים שונים לאורך ההיסטוריה, על סמך בחינת הטיפול הקליני שתיעדו אפשר לראות שראו בפתו-מכניזם (bing ji) של המחלה כשורשה. בדומה לעץ המתחיל בשורש שבמעמקי האדמה וגדל ומתפתח מעלה דרך הגזע אל הענפים והעלים, כך גם למחלה יש גורם ראשוני להיווצרותה ותהליך התפתחות, אשר לאורכו מופיעים סממנים שונים של המחלה. כך הפתו-מכניזם כולל בתוכו את גורם המחלה, אופי המחלה, מיקום המחלה בגוף ויחסי הפתוגן עם הצ'י של הגוף. משמעות הדרישה לטפל על סמך השורש הוא שכאשר אנו באים לטפל במחלה עלינו לחפש אחר מקור המחלה (השורש) ולהתאים את אסטרטגית הטיפול שלנו בדיוק לאותה איכות של השורש. מחלה היא שינוי, כלומר הינה מצב השונה מהמצב הרגיל של תפקוד פיזיולוגי תקין של הגוף. מכיוון שנוצר שינוי חייב להופיע גם ביטוי נראה של שינוי זה. כאשר יש ביטוי חיצוני של תופעה חייבת להיות לה איכות כלשהי. מכיוון שהאיכות והאופי השורשיים של המחלה הם הגורם האמיתי לכל השינויים החריגים בתפקוד התקין של הגוף על כן טיפול בשורש יאפשר טיפול במחלה ותופעותיה השונות, כפי שאמר ג'אנג ג'ינג-יואה "תפוס ישירות את שורשו אזי כל המחלות שנוצרו ממנו כולן ייסוגו עימו". שורש וענף הינם מושגים יחסיים שלרוב משמשים לבטא את ההבדל בין האופי השורשי של המחלה והביטוי החיצוני, יחסי חיצון ופנים או יחסי הסתירה בין העיקר והטפל במהלך שינוי המופיע במחלה. אם נסתכל על יחסי הצ'י הנכון בגוף והצ'י הפתוגני אזי הצ'י הנכון הינו השורש והצ'י הפתוגני הינו הענף. אם נתייחס לגורם המחלה אל מול הסימפטומים החיצוניים, אזי גורם המחלה הוא השורש והסימפטומים הם הענף.

יחסיות בין שורש וענף כיצד מחליטים האם לטפל בשורש או בענף? שורש וענף הינם מושגים הפוכים אך אין זה אומר שהענף אינו חשוב או חשוב פחות מהשורש ואין זה אומר שהשורש חשוב יותר מהענף. מה שלמעשה חשוב זה דחיפות המחלה. כאשר הענף דחוף, כלומר יש סכנת חיים, אזי יש ראשית לטפל בענף ולמנוע את הנזק המיידי שיכול להיגרם. כאשר הענף אינו דחוף, אזי מכיוון שהענף הוא תוצר של השורש עלינו להתמקד בטיפול בשורש. ישנה חשיבות רבה להבנת תהליך התפתחות המחלה (פתומכניזם) ושינויים המתחוללים בה על פי סדר כרונולוגי על מנת להצליח לזהות בצורה נכונה את השורש והענף. זיהוי זה מאפשר לנו להחליט האם עלינו להתחיל את הטיפול ישירות בשורש, להתחיל ראשית בענף או לטפל בצורה משולבת גם בשורש וגם בענף. מתון אזי נטפל ראשית בשורש מתייחס למעשה למצב בו הענף אינו דחוף והינו למעשה עיקרון הטיפול העיקרי המנחה אותנו. כלומר, כאשר אנו משתמשים במילה מתון אנו מתכוונים שהענף בעצם אינו דחוף. מתי הענף אינו דחוף? כאשר אינו מסכן חיים או שתגובת הגוף לענף הינה סבירה והגוף מסוגל להסתגל לשינוי זה בזמן שאנו מתמקדים בטיפול בשורש המחלה. מתון ודחוף - כאשר הענף אינו דחוף. במקרים של רוח קרה הגורמת לכאב ראש, שורש המחלה הוא החסימה של הערוצים בראש על ידי הרוח הקרה ואילו כאב הראש הינו הענף. במקרה כזה נשתמש בשיטות למיגור החיצון וסילוק רוח קרה ובעצם סילוקה החוצה יעלם איתה כאב הראש. שיעול הנוצר עקב חוסר יין בריאות, חוסר היין הוא השורש ואילו השיעול הוא הענף. מבחינת טיפול אנו נזין ונלחלח את יין הריאות ונתמוך בצ'י הנכון כך שהחלמת הריאות תביא להפסקת השיעול. חולשת צ'י טחול שאינה כרונית המביאה להיעצרות שינוע הנוזלים בגוף וירידת הצ'י הצלול מטה אל המעיים וכתוצאה מכך להיווצרות יציאות רכות ואף שלשולים. במקרה זה חולשת צ'י הטחול היא השורש ואילו השלשולים הם הענף. טיפול אשר מתמקד בהבראת תפקוד הטחול בשינוע נוזלים והתמרתם יחד עם חיזוק צ'י הטחול יביא להפסקת השלשולים. מועד הופעת המחלה - מי ראשון ומי שני. במקרים אלו, המחלה שהופיעה ראשונה הינה השורש ואילו המחלה המאוחרת יותר הינה הענף. במקרה כזה, כל עוד המחלה המאוחרת יותר אינה דחופה יותר מזו הראשונה, עלינו ראשית לטפל במחלה הראשונה ורק מאוחר יותר לטפל במחלה המאוחרת יותר.  למשל כאשר אדם סובל ראשית ממחלה חיצונית הגורמת לשיעול ומאוחר יותר מופיעים גם הלמות לב והפרעות בשינה אשר אינם דחופים. במקרה זה ראשית נטפל בריאות והשיעול ונסלק את הפתוגן החיצון כך שהשיעול יפסק ורק לאחר מכן נטפל במחלת הלב הכוללת את הלמות הלב והפרעות השינה.

דחוף אזי נטפל ראשית בענף כאשר הסימפטומים של הענף דחופים או בעלי סיכון לבריאות או שהמחלה שפרצה מאוחר יותר (כאשר יש שתי מחלות) עשויה להשפיע על אופן הטיפול וההחלמה מהמחלה הישנה, אזי נטפל ראשית בענף. חשוב לזכור שלאחר הטיפול בענף יש לשוב ולטפל בשורש.

דחיפות הענף. במקרים של דימום מאסיבי יש ראשית לעצור את הדימום ללא התייחסות לגורמי הדימום. מכיוון שהדם הוא אחד החומרים החשובים ביותר בגוף, כאשר נוצר דימום מאסיבי עליינו למהר ולהביא להפסקתו ורק לאחר מכן לברר האם נגרם עקב חום רב הדוחק את הדם לצאת מכליו או חולשת טחול שאינה מאפשרת להחזיק את הדם בכליו. מחלה מאוחרת המשפיעה על טיפול במחלה שבשורש. מקרים של מחלה כרונית בשילוב עם מחלה חיצונית חדשה (צינון, שפעת). ראשית יש למגר את הפתוגן מהחיצון ורק לאחר מכן יש לטפל במחלה הכרונית. התעלמות מהמחלה החדשה שבחיצון תאפשר חדירתה פנימה ויצירת סיבוכים חדשים. מקרה דוגמא נוסף הוא מחלת טחול וכבד הגורמת להצטברות של מים בבטן הגורמים לקשיי נשימה וקשיי מתן שתן או צואה. מבחינת טיפול יש ראשית לפתוח את דרכי היציאה של הצואה והשתן ולטפל בענף (מים בבטן) ורק לאחר שיתון המים מהבטן אפשר להסדיר את תפקוד הטחול והכבד כשורש המחלה. טיפול בשורש ובענף בו זמנית זהו עיקרון טיפול המתאים למחלות מסובכות או מחלות בהן הענף והשורש חשובים באותה מידה. חום גוף, בטן קשה למגע מלאה וכואבת, עצירות, יובש בפה, לשון מיושנת - סממנים של חום פתוגני שהתגבש בפנים כשורש המחלה ואילו הפגיעה בנוזלים ויין כענף המחלה. אדם הסובל מחוסר צ'י, או דם (שורש) ובמקביל יש פלישה תכופה של פתוגן לחיצון (ענף). למרות שאולי המחלה החיצונית אינה חזקה, מכיוון שיש חוסר וחולשה פנימית הגוף אינו מסוגל לסלק את הפתוגן מהחיצון. במקרים כאלה יש לטפל בשורש בו זמנית עם הענף, יש לחזק את החוסר הפנימי במקביל לסילוק ומיגור הפתוגן מהחיצון. במקרים בהם מחלת הטחול (שורש) מתפתחת ומחמירה למחלה כליות (ענף) למרות שמחלת הטחול קדמה למחלת הכליות שתיהן חשובות באותה מידה וחובה לטפל בהן יחדיו. לרב טיפול בשורש וענף בו זמנית מתאים למקרים בהם המחלה יחסית מתונה או הינה מורכבת ומסובכת יחסית. במקרים בהם יש חולשה של הטחול ונפגעת יכולתו לשנע והתמיר נוזלים כך שנוצרת לחות, האם יספיק טיפול של סילוק לחות או ייבושה על מנת לטפל במחלה? הכח לייבש, לסלק ולשתן את הלחות תלוי בצ'י של הטחול, במידה ולא נתייחס לחוסר הצ'י של הטחול ונחזק צ'י יחד עם הבראת תפקוד הטחול, ככל הנראה ייבוש לא יספיק. סטסיס דם יכול לגרום לחסימה של הערוצים ולדליפה של דם מחוץ לכליו כך שמופיע דימום. טיפול של עצירת דימום רק יחמיר את סטסיס הדם  וטיפול של הנעת דם רק יחמיר את הדימום. זהו מקרה קלאסי לשימוש בצמחים שעוצרים דימום ובו זמנית ממוססים סטסיס ומניעים את הדם (על מנת שהדם שזלג החוצה לא ייעצר ויהפוך לסטסיס). במקרים של חוסר יין יכולה להיווצר אש בגוף, טיפול באש בלבד לא ירפא את הבעיה אך באותה מידה טיפול בחוסר היין בלבד לא ינמיך את האש. יש לדעת לשלב בין שני הטיפולים.