כתב המקור

​

דיון על פגיעת פתוגן (傷寒論Shāng Hán Lùn), נקרא במקור בשם דיון על פגיעת פתוגן ומחלות פתאומיות (傷寒卒病論Shāng Hán Cù Bìng Lùn) או כפי שמוכר כיום כדיון על פגיעת פתוגן ומגוון מחלות (傷寒雜病論Shāng Hán Zá Bìng Lùn) נכתב על ידי גַ'אנג ג'וֹנג-גִ'ינג (張仲景Zhāng Zhòng Jǐng) בתקופת שושלת חאן המזרחית (東漢Dōng Hàn), ונחשב לאחד הכתבים הקלאסיים הרפואיים המשפיעים ביותר ברפואה הסינית. עקב חשיבותו הרבה, מרגע שנכתב, לפני כ-1800 שנה, ועד היום נחשב תמיד לספר לימוד חובה עבור כל העוסקים ברפואה סינית והיווה מרכיב מרכזי במסגרות הלימודים הרפואיים בסין. 

​

תוכנו של הכתב התחלק לשני חלקים, פגיעת פתוגן ומגוון מחלות ממקור פנימי. השם "פגיעת פתוגן" מתאר השפעה מבחוץ ואילו "מגוון מחלות" מתאר מגוון של מחלות שמקורן בפגיעה פנימית. כאשר דיון על פגיעת פתוגן ומגוון מחלות התפצל לשני ספרים שונים, החלק של פגיעת פתוגן קיבל את השם ספר דיון על פגיעת פתוגן ואילו החלק של מגוון מחלות הפך במרוצת השנים לספר נקודות חיוניות מארון הזהב (金匱要略Jīn Guì Yào Lüè).

 

הספר יצא לאור בתחילת המאה השלישי (200~210 לספירה). מכיוון שבתקופה זו טרם התפתח הדפוס, עיקר הפצת הספרים נעשתה על ידי העתקה ביד, ומכיוון שתקופה זו התאפיינה במלחמות ותהפוכות, תפוצתו הייתה קטנה יחסית ולבסוף התפזרו עותקיו והספר אבד. מעט מאוחר יותר אסף אחד מרופאי הקיסר, ווַאנג שוּ-חֶה, את חלקי הספר שהתפזרו לכל עבר, איגד וסידר מחדש וקרא לספר בשם דיון על פגיעת פתוגן (傷寒論Shang Han Lun).

​

גם לאחר שהספר אוגד מחדש על ידי ווַאנג שוּ-חֶה, תפוצתו התבססה על העתקה ידנית בלבד ומכיוון שכך, נפלו טעויות שונות בחלק מהעותקים. תקופת השושלות צפונית ודרומית , סוי , טאנג  וחמש השושלות  בעקבות מלחמות, אבדו וצצו מחדש עותקים שהופצו בקרב רופאים עממיים. רק בתקופת שושלת סונג , בזכות עבודתם של לִין אִי (林億Lín Yì), גַאוֹ בַאוֹ-חֱנג (高保衡Gāo Bǎo Héng) וסון צִ'י (孫奇Sūn Qí), מהלשכה לתיקון ספרים רפואיים, נאספו עותקי הספר מחדש, נעשו בו תיקונים על סמך העתק שנשמר בלשכה ובזכות המצאת הדפוס, הודפס והופץ הספר ברבים. העתק מודפס זה הכיל 22 פרקים שנפרשו על גבי עשר מגילות. מתוך 22 הפרקים, יש פרקים שהתווספו כנראה על ידי ווַאנג שוּ-חֶה ואינם תואמים לסגנון הכתיבה המקורי, אחרים הועברו לספר "נקודות חיוניות מארון הזהב" ונוספים כוללים חזרה על משפטים מעשרת הפרקים האחרים. מכיוון שכך, כיום נהוג להתייחס אך ורק לעשרה פרקים כתוכן המקורי של דיון על פגיעת פתוגן.

​

המערך הנפוץ ביותר כיום של קלאסיקה זו אוגד לפני כ-1000 שנה בתקופת שושלת סונג וכולל 398 משפטים/פסקאות. אפשר לחלק בגדול את משפטי המקור לשני סוגים עיקריים, משפטים שמתארים מקרה של מחלה ופורמולה שמתאימה לטיפול בהם ומשפטים שדנים בגורמי מחלה, פתולוגיות והתפתחויות אפשריות או פרוגנוזה של המחלה. כמו כן מכיל הספר 113 פורמולות צמחים שמשמשות אותנו עד היום, עקב יעילותן הקלינית הרבה, וזכו לכינוי "פורמולות קלאסיות". 

​

למרות שמתקבל הרושם שהספר עוסק בהשפעות של פתוגן ממקור חיצון על גוף האדם, למעשה, יותר מחצי מהמקרים שמתוארים בו אינם מחלות חיצון. מחצית ממשפטי מחלת תאי יאנג עוסקים בסיבוכים שונים של מחלת החיצון והתפתחות של מחלה פנימית, הפרקים של מחלות יאנג מינג ותאי יין עוסקים במחלות של טחול-קיבה ומעי גס, הפרק של מחלת שאו יאנג עוסק במחלות של כיס המרה, הפרק של מחלת שאו יין עוסק במחלות כליות, לב ונפש והפרק של מחלת ג'ואה יין עוסק במחלות של הכבד. 

 

​

​

​

התפתחות הדיון והחקירה של הספר

​

התקופה הראשונית

תקופה זו בין שושלות ג'ין וטאנג הייתה התקופה בה אספו את הכתב המקורי וסידרו אותו כספר. הרופא המייצג תקופה זו הוא ווַאנג שוּ-חֶה (王叔和) אשר אסף את המשפטים והמרשמים שאבדו והתפזרו ואיגדם יחדיו. הוא חיבר את החומר שאסף על פי סדר הכולל דופק, סינדרום, מרשם ועיקרון טיפול על בסיס הבנתו את דרך אבחון הסינדרומים ודיון על ריפוי כפי שגַ'אנג ג'וֹנג-גִ'ינג חשב עלה. מתוך הסגנון של ספר כולו, המתחיל בשני פרקים על אבחון דופק ולאחריהם אבחון סינדרומים של ששת הערוצים ולבסוף שמונה פרקים על דיון האם ניתן או לא ניתן לרפא. מכיוון שהקו המנחה של ווַאנג שוּ-חֶה בסידור ואיגוד הספר היה דגש על אבחון סינדרומים ודיון על ריפוי על בסיס דופק, סינדרום, מרשם וריפוי על כן נחשב יחסית מוצלח ומוערך.

 

בתקופת שושלת טאנג הוסיף סוּן סֱי-מְיַאוֹ (孙思邈) ניתח והשווה בין משפטים שונים. הוא שם דגש על שלושה מרשמים עיקריים, Gui Zhi Tang, Ma Huang Tang ו-Qing Long Tang כשלושת המרשמים העיקריים לטיפול בפתוגן בחיצון, דבר אשר השפיע מאד על הדורות הבאים שם כונו שלושת הרגליים של הקדירה. 

 

תקופת שגשוג הדיון בספר

תקופה זו התמקדה בעיקר בכתיבת הסברים, הבהרות והוספת הערות לתוכנו של הספר המקורי. הרופא העיקרי שמייצג תקופה זו הוא צֶ’אנג וּו-אִי (成无已). הוא התבסס בפרשנותו על כתבים אחרים, כגון הקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב. כמו כן סיכום, השווה וניתח 50 סינדרומים עיקריים המופיעים בספר. בזכות עבודתו שהינה הפעם הראשונה בה רופא מוסיף הסברים והערות לספר כולו הפכה תפוצת הספר לגדולה ביותר. בזכות הישגיו והשפעות וכמובן בזכות היות הספר בעל ערך קליני רב, קיבלה עבודתו חשיבות רבה בעיניי רופאים רבים וחקר הספר דיון על פגיעת פתוגן הפך פופולארי ביותר. בין רופאים אלו אפשר למצוא למשל את חַאן גֶ'ה-חֶה (韩祗和) אשר הציג ניתוח על פי הדופק ונתן לו חשיבות רבה. פַּאנג אַן-שֶֹה (庞安时) שהתמקד בהסברים על גורמי מחלה והתפתחותה ושם דגש רב על צ'י פתוגני וקור רעיל. ג'וּ גוֹנג (朱肱) שהציג את רעיון הערוצים והערוצים המחברים והעלה את נושא מהות האיכות המעשית של שלושת היין ושלושת היאנג. שֹוּ שׁוּ-ווֶי (许叔微) שהעמיק בחקירה בהיבטים של התיאוריה ואימות קליני. גוּאוֹ יוֹנג (郭雍) חיפש ואסף דעות של רופאים שונים בנוגע לתוכנו של הספר ואיגד אותם יחדיו, ניתח את התיאוריה בצורה קפדנית והצליח להפיק מידע מרתק אף מתכנים פשוטים ביותר. אפשר לראות שבתקופה זו לכל פרשן יחוד משלו אשר תרם להתפתחות ושגשוג חקר דיון על פגיעת פתוגן בחיצון.

​

תקופת הבשלת הדיון בספר

בשלב זה סבב הדיון בעיקר סביב הטיעון בדבר סדרה משפטים וסידורים מחדש, שלושת עמודי התווך, טכניקת החקירה ועוד מספר בעיות והתפתח ויכוח ער בין רופאים בעלי גישות שונות. כתוצאה מכך החלו להיווצר אסכולות שונות מתוך אסכולת האם של דיון על פגיעת פתוגן אשר הביאו לדחיפה עצומה בהתפתחות חקר כתבים אלו.

 

החלוקה לאסכולות השונות החלה על ידי חוקר הכתבים פַאנג יוֹאוּ-גֶ'ה (方有执) אשר טען כי העריכה של המשפטים בספר על ידי ווַאנג שוּ-חֶה (王叔和), מבולגנת, שגויה ומבולבלת ושיש לשקול את סדר המשפטים מחדש ולתקן את המעוות. פַאנג יוֹאוּ-גֶ'ה ערך מחדש את סדר המשפטים והפרקים והעלה את הקשר שבין צ'י מגן והתקפת רוח והקשר שבין הצ'י המזין ופגיעת קור ואף פגיעה בו-זמנית של רוח וקור בצ'י מזין וצ'י מגן.

 

בעקבותיו גם יוּ גְ'יַה-יֶאן (喻嘉言) תמך מאד בסידור ועריכה מחדש של הספר ואף הביע ביקורת חריפה כנגד עבודתם של ווַאנג שוּ-חֶה, צֶ’אנג וּו-אִי ואחרים ואף הרחיב את פרשנותו של פַאנג יוֹאוּ-גֶ'ה על הפרק של תאי יאנג ושלושת עמודי התווך של הספר כ"רוח פוגעת בצ'י מגן, קור פוגע בצ'י מזין, רוח וקור פוגעים יחד בצ'י מגן וצ'י מזין", כשלוש הפגיעות השונות בתאי יאנג. כתוצאה רעיון זה של שלושת עמודי התווך בעבודתם של יוּ גְ'יַה-יֶאן ופַאנג יוֹאוּ-גֶ'ה התפתח ויכוח סוער בין רופאים שונים בדורות הבאים והתהוותה אסכולת "סידור שגוי ועריכה מחדש". בין רופאים אלו אפשר למצוא את חוּאֲנג יוּאֱן-יוּ (黄元御), גַ'אנג שֹוּ-גוּ (章虚谷), וצֶ'אנג גְ'יַאוֹ-צִ'יֱאן (程郊倩). מצד שני עמדו רופאים אשר הוקיעו את טענותיהם של  יוּ גְ'יַה-יֶאן ופַאנג יוֹאוּ-גֶ'ה והגנו על הכרך הישן בו השתמשו ווַאנג שוּ-חֶה וצֶ’אנג וּו-אִי ותמכו בשימור העריכה העתיקה ויצרו את אסכולת "שמירה על הדיון הישן". בין רופאים אלו אפשר למצוא את גַ'אנג צִ'ינג-דזֱה (张卿子), גַ'אנג גֶ'ה-צוֹנג (张志聪), גַ'אנג לִינג-שַאוֹ (张令韶) וצֶ'אן שְיוּ-יוּאֱן (陈修园).

 

בין שתי אסכולות אלו התפתחה אסכולה נוספת אשר לא רדפה בעקשנות אחר חקירה האם משפטי דיון על פגיעת פתוגן אכן נערכו בצורה לא נכונה והתמקדו יותר בחקירת חוקיות אבחון סינדרומים ודיון על אסטרטגית ריפוי ויצרו את אסכולת "אבחון סינדרומים ודיון בריפוי". באסכולה זו אפשר למצוא את קֶה צִ'ין (可琴) שמייצג את סידור הספר לפי סינדרומים של פורמולות (סינדרום Gui Zhi Tang, סינדרום Bai Hu Tang וכדומה). יוֹאוּ דזַאי-גִ'ינג (尤在泾) שמייצג את סידור הספר לפי סינדרומים של עקרונות טיפול (עיקרון טיפול נכון בתאי יאנג, עיקרון טיפול בסינדרום דופק לאחר ייזוע). צְ'יֵאן חוּאֲנג (钱璜) שמייצג את סידור הספר לפי סינדרומים של גורמי מחלה. בַּאוֹ שִֹינג-יֶאן שמייצג את סידור הספר לפי חלוקה לערוצים ובחינת סינדרומים. כל אלו חקרו את עיקרון האבחון סינדרומים ודיון על טיפול המופיעים בדיון על פגיעת פתוגן מזוויות ראיה שונות, ובסופו של דבר הביאו להתפתחות  של התחום מאבחון סינדרום פגיעה בחיצון ועד אבחון סינדרומים של פגיעה פנימית במגוון מחלות. 

 

האסכולות השונות פרשנויותיהן למהות תוכנו של הספר

מאז הופעת כרך דיון על פגיעת פתוגן בחיצון בתקופת שושלת סונג, דורות שלמים של רופאים ערכו חקירה מעמיקה למהות אבחון סינדרומים של ששת הערוצים ובעיקר בניסיון להבין את מהותם. מתוך כל אלו יש שש נקודות מבט עיקריות על מהות המושג 经:

​

• ערוצים וערוצים מחברים – הרופא חַאן גֶ'ה-חֶה (韩祗和) בן שושלת סונג טען שאבחון סינדרומים של ששת הערוצים כפי שמופיע בפרק דיון על חום בקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב, וסובב סביב ערוצים וערוצים מחברים, דן בדיוק בששת המחלות המופיעות בדיון על פגיעת פתוגן בחיצון. לטענתו "כאב ראש ונוקשות עורף" במחלת תאי יאנג, "כאבי צלעות וחזה" במחלת שאו יאנג, "כאבי בטן" במחלת תאי יין, "כאבי גרון" במחלת שאו יין וכדומה הם מחלות הקשורות באזורים בהם עוברים ערוצים בעלי שמות אלו. למרות שלא טען בצורה ישירה שאבחון ששת הערוצים משמעו אבחון ערוצים וערוצים מחברים, אך בהחלט טען שידע זה מוכל בתוכו.

• איברי דזאנג פו – תוכן ספרו של גַ’אנג ג’וֹנג-גִ’ינג  מכיל הרבה יותר מאבחון הקשור במיקום הערוצים השונים כפי שמופיע בפרק "דיון על חום" בקאנון הפנימי. לדבריו "התחלת כל המחלות חייבת להתחיל בעור ושערותיו", ומכיוון שהוא דן ב"כל המחלות" בעזרת "פגיעת פתוגן בחיצון" על כן אנו יודעים כי מלכתחילה כוללות המחלות המתוארות את מחלות האיברים הפנימיים ולא ניתן לדון ב"כל המחלות" ללא התייחסות למחלות האיברים הפנימיים. כך למשל הוא מדבר על "עודף במשפחת הקיבה" בדיון על מחלת יאנג מינג, "אש מדוכאת בכיס המרה" במחלת שאו יאנג, חולשה והתמעטות של יאנג הטחול במחלת תאי יין, חולשה של לב וכליות במחלת שאו יין, חוסר איזון בכבד במחלת ג'ואה יין. למרות שאבחון מחלות האיברים כחלק מאבחון סינדרומים של ששת הערוצים הינו נדבך חשוב, לא ניתן לטעון שאבחון איברים זהה לאבחון סינדרומים של ששת הערוצים.

• התמרת צ'י – הגישה המשתמשת בתיאוריה של התמרת הצ'י על מנת לפרש את תוכנו של הספר נוצרה בתקופת שושלת צ'ינג על ידי גַ'אנג גֶ'ה-צוֹנג והמשיכה להתפתח על ידי רופאים כגון חוּאֲנג יוּאֱן-יוּ, צֶ'אן שֹיוּ-יוּאֱן ואחרים. התיאוריה של התמרת הצ'י נוצרה על סמך שבעת הפרקים של חמש התנועות וששת הצ'י שבקאנון הפנימי. תיאוריה זו משתמשת במחזוריות של צ'י האוויר והסביבה על מנת לנתח התפתחות מחלות ונפוצות מגיפות בתקופות שונות לאורך השנה. מכיוון שדיון על פגיעת פתוגן בחיצון דן בפגיעה חיצונית בששת הערוצים, ניתן בנקל לקשר בינו לבין התיאוריה של התמרת הצ'י. למרות זאת, לא ניתן לחבר בין תיאורית חמש התנועות וששת הצ'י ודיון על פגיעת פתוגן בחיצון באופן מושלם לחלוטין כך שגם בגישה זו יש מגבלה. גישה זו נעלמה מעל פני השטח עם עליית הקומוניזם בסין ולאחרונה מופיע עניין מחודש ברעיונות שמופיעים בה. הספר שלי מתמקד בעיקר בגישה זו אך משלב בה גם תכנים מהשיטות האחרות.

• טריטוריות שטח – גישה זו נוצרה על ידי הפרשן הנודע קֶה צִ'ין (可琴) בן תקופת שושלת צ'ינג. התיאוריה של טריטוריות השטח מניחה שששת הערוצים הם בעצם חלוקה כוללת  של גוף האדם לשישה אזורים הכוללים ערוצים, איברים וחלקי גוף. בגדול, עיקרון החלוקה הינו מן החיצון אל הפנים, מן השטחי אל העומק, מהעור אל השרירים ובעומק מהחזה אל הבטן ומאיברי פו אל איברי דזאנג. בכך גישה זו מבטלת את המגבלה הנוצרת עקב התייחסות לאיברי דזאנג פו בלבד ומתמקדת בחלוקה של ששת הערוצים למרחבים שונים.

• דרגות (שלבים) – גישה זו מקבילה את ששת המחלות לשישה שלבים בהתפתחות המחלה. ג'ונג ג'ינג התייחס לכניסה של פתוגן ומעבר והשתנות שלו ובכך מלכתחילה כלל את מרכיב הזמן בהגדרת המחלות. יש המציעים לחלק את סינדרומי מחלות ששת הערוצים לחמישה שלבי התפתחות על פי מצב המאבק בין הצ'י הנכון והצ'י הפתוגני, עוצמתם וחולשתם.

• מיזוג השיטות – חמש הגישות המתוארות למעלה כולן נקודות מבט שונות המנתחות את אבחון הסינדרומים של ששת הערוצים, אך גם הן מעט חד צדדיות. כמו כן, שימוש אך ורק בשיטה אחת מכל אלו לא מאפשר הבנה מלאה של הספר ותוכנו. על כן נוצרה הגישה המאחדת את האבחון על פי ערוצים, איברים, צ'י-דם-נוזלים, התמרת צ'י, קונסטיטוציה, פתוגנזה, אסטרטגית טיפול, מרשמים, דופק ועוד המנסה למזג את הידע לכדי מיקשה אחת.